היקף ההגנה הניתנת לשם הטוב של אדם הנושא משרה ציבורית

להשארת פרטים לשיחת ייעוץ:

על בית-המשפט לנקוט זהירות רבה בתביעות לשון הרע שמגישים אישי ציבור. תביעות כגון דא עלולות להשתיק ביקורת לגיטימית ולשתק עבודה עיתונאית שעניין לציבור בה, כמו גם את חופש הביטוי, שנכס יקר הוא.

קיומו של מינהל תקין בעבודת הרשות/המועצה הינו בבחינת הכרח ובבחינת ציפייה ברורה ומובנת של הציבור הכפוף לרשות, ומכאן נגזר אף ההכרח בקיומם של אמצעים יעילים שיאפשרו לבקר ולוודא תקינות זו, ובכלל זאת קבלת מידע מהרשות ו'הצפתם' של כשלים נחזים (בכפוף כמובן לבדיקה ולחובת תום הלב), לרבות על-ידי העיתונות.

 

ארבעת השלבים לבדיקת לשון הרע

ע"פ הפסיקה, ניתוח עוולת לשון הרע כנגד אדם הנושא משרה ציבורית ייעשה בארבעה שלבים ואלו יובאו להלן:

שלב הראשון

יש לקבוע את משמעותו של הביטוי על פי מובנן הטבעי והרגיל של המילים, בהקשרן הספציפי.

הפירוש יעשה באופן אובייקטיבי, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת של המילים. בשלב זה אין לייחס חשיבות לכוונת המפרסם או לשאלה כיצד הבין הנפגע את המילים, אלא "…המבחן הקובע הוא, מה היא לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים".

 

בשלב השני

יש לבחון, בהתאם לתכלית החוק ולצורך לאזן בין הזכות לשם טוב לבין עקרון חופש הביטוי, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, לפי סעיפים 1 ו-2 לחוק  איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (לעיל ולהלן: "החוק"). ככל, במקרה בו נתקל בית המשפט בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע.

שיקול חשוב שיש לשקול בשלב זה הוא זהות מושא הביטוי. היינו, יש לבחון האם מדובר בביטוי העוסק בעניין ציבורי או בעניין פרטי, באיש ציבור או באדם פרטי והאם וכיצד משליכה ה"ציבוריות" על האיזון הראוי בין הערכים המתנגשים.

מיהותו של האדם העומד במרכז הפרסום הינה נסיבה חשובה לשם קביעת קיומו, או היעדר קיומו, של "עניין לציבור" בפרסום המיועד.

בענין זה מציין בית המשפט ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר [פורסם בנבו] (12.11.16) בסעיף 22: "… כך, למשל, יש לבחון האם עסקינן בפרסום רכילותי גרידא, שאז מונחת משקולת נוספת לטובת שמו הטוב של איש הציבור ופרטיותו, או שמא עסקינן בביטוי החושף מידע רלבנטי ובעל-ערך ציבורי על אנשים המצויים בעמדת השפעה, שאז נוטה הכף לעבר חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת…".

עוד נאמר בהקשר זה ובע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840, 863 : "גופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי".

המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי. מן הרגע שמתעורר דיון ציבורי שאינו במישור עובדתי, עמידותו של הנפגע צריכה להיות גבוהה יותר; עליו להיות נכון לספוג הערות ביקורתיות המתייחסות לדיון זה.

ככל שמדובר בעיתונאים המבקשים לחשוף ולהוקיע תופעות של שחיתות, התנהגות בלתי-תקינה, מינויים פסולים וכיוצא באלה – גובר משקלה של חירות הביטוי.

עם זאת ועדיין, בית המשפט מסייג ומבהיר בהמשך כי שמו הטוב של איש הציבור אינו הפקר וכי גם הוא זכאי להגנה על השם הטוב והמוניטין שצבר לעצמו ובלשונו:

"…בהיכנסו לפעילות ציבורית אין איש הציבור משיל מעליו את כבודו ואין הוא חושף עצמו לכל דבר-דיבה. אדרבא, שמו הטוב חשוב לו, לעיתים, באופן מיוחד, שהרי בלעדיו יתקשה לפלס את דרכו ללב הציבור (ראו ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 494). עם זאת, ככלל, חשיבותו של חופש הביטוי אכן גוברת, מקום בו מדובר בהבעת דעה בעניינים ציבוריים ובנוגע לאישים הנושאים תפקידים ציבוריים".

 

בשלב השלישי

בנוגע לאותם ביטויים שהחוק מטיל חבות בגינם, יש לבחון האם עומדת למפרסם אחת ההגנות שבחוק.

החוק מבחין בין הגנות מוחלטות הניתנות ל"פרסומים מותרים" (סעיף 13 לחוק) לבין הגנת "אמת הפרסום" הדורשת התקיימות רכיב של "עניין ציבורי" (סעיף 14 לחוק) והגנות המותנות בתום ליבו של המפרסם (סעיף 15 לחוק).

על הגנות אלו נאמר: "ההגנות השונות מגינות על אינטרסים שונים. כל הגנה היא תוצר של נקודת איזון נפרדת. על כן, כל הגנה והגנה תתפרש בהתאם לאינטרסים המונחים בבסיסה".

להיותו של הנפגע מהפרסום משום איש ציבור, או ממלא תפקיד שלציבור עניין בו, השלכה ישירה גם על יישום ההגנות הקבועות בחוק. כך למשל, על מלאכת האיזון השיפוטית להיות מושפעת, בין היתר, מן השאלות:

עד כמה עוסק הפרסום בדמות ציבורית ובקשר לנושא המעורר עניין ציבורי?

מהי התועלת הציבורית שבפרסום?

עד כמה הפרסום ברבים תוך פגיעה בשמו הטוב של הנפגע היה רלוונטי ונחוץ להשגת התועלת הציבורית?

האם התועלת שבפרסום גוברת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע?

במקרים מתאימים שבהם הפרסום נוגע לדמות ציבורית בקשר לענייני ציבור ובנסיבות שבהן התועלת הציבורית מן הפרסום היא משמעותית וחשובה, יש ליתן משקל מיוחד ונכבד (אף כי לא בהכרח מכריע) לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת וזאת במסגרת פרשנות ההגנות בחוק ויישומן.

בשלב הרביעי

יש להידרש לשאלה בדבר קביעת גובה הפיצויים בגין אותם ביטויים הכוללים לשון הרע שאינם חוסים תחת ההגנות שמעניק החוק.

הנה כי כן, כל אחד מארבעת השלבים שתוארו לעיל נשלט על ידי האיזון החוקתי בין זכויות היסוד שזכו למעמד רם מעלה בפסיקה: הזכות לשם טוב ולפרטיות מחד גיסא, והזכות לחופש הביטוי מאידך גיסא.

כך, גם ביטוי הכולל לשון הרע כנגד איש ציבור ייחשב לביטוי החוסה תחת זכות היסוד לחופש הביטוי. ואולם, היקף ההגנה שתינתן לביטוי זה ייקבע בהתאם לנסיבות המקרה ולאופיו של הביטוי, ותוך התחשבות בערכים הנוספים שהוזכרו לעיל.

 

האם ניתן להגיש בקשה לצו מניעה כנגד פרסום צפוי של כתבה עיתונאית אשר עשויה להכיל דברי 'לשון הרע'?

בעת בחינתם של הערכים המתנגשים בהחלטה האם לאשר בקשה למתן צו מניעה, והאיזון ביניהם, מובילים למסקנה כי יש ליתן משקל מיוחד לערך של חופש הביטוי, שהוכר כאחת החירויות היסודיות של האדם בישראל.

צו מניעה מטרתו מניעת הפרסום בטרם התבררה תביעת לשון הרע. בעניין סעד זה ההלכה שנקבעה קבעה כי ככלל, אין להיעתר לבקשות למניעת פרסום בשלב המקדמי, שכן בשלב זה – שבו טרם הוכרע אם הפרסום אכן מהווה לשון הרע, וטרם נקבעה אחריותו של המפרסם לפגיעה בשם הטוב – משקלו הנכבד של חופש הביטוי והטעמים העומדים ביסודו גוברים על החשש מפני הפגיעה בשם הטוב.

קיימים שני חריגים שבהתקיימותם אחד מהם, יינתן צו מניעה וזאת, אם בית המשפט משתכנע כי הגנתו של המפרסם היא:

  1. הגנת סרק
  2. אין בפרסום עניין לציבור.

בניגוד לכללים הנקוטים בידינו באשר לאופן הערכת סיכויי התביעה בבקשות "רגילות" לסעדים זמניים, הרי שבמקרה של צו למניעת פרסום נדרש מהמבקש רף גבוה הרבה יותר.

על המבקש להוכיח כי לא רק שהוא בעל סיכויים טובים לזכות בתביעת לשון הרע שיגיש נגד המפרסם, אלא גם שהמפרסם לא יוכל להעלות בתשובה לתביעה כל טענת הגנה של ממש. הקושי לעמוד בנטל זה אכן מוביל למיעוט של מקרים שבהם יינתן צו מניעת פרסום.

 

מהי חובתו של עיתונאי בטרם פרסום כנגד נושא משרה ציבורית שיש בה משום לשון הרע?

חובתו של עיתונאי לבדוק בזהירות רבה ידיעות שיש בכוונתו לפרסם. עם זאת, יש לזכור כי קיומו הלכאורי של עניין ציבורי אינו מציב בפני העיתונאי "אור ירוק" לפרסם כאוות נפשו. על חובתו של עיתונאי לבחון את הידיעות שבכוונתו לפרסם בזהירות רבה ולהישמר מפני הטלת דופי לשווא.

ענייננו הוא עתה, בעיקר, בהוראת סעיף 16(ב)(2) לחוק ולפיה חזקה על נתבע כי עשה פרסום "שלא בתום לב" אם "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא".

מושג המפתח בהוראת חוק זו שלפנינו הוא המושג של "אמצעים סבירים". למותר לומר כי התשובה לשאלה אם נקט הנתבע "אמצעים סבירים" אם לאו, תיגזר מנסיבות העניין.

השאלה שצריך עיתונאי לשאול עצמו היא האם העיתונאי גילה עירנות מספקת לזכותו של הנפגע לשם טוב והיה זהיר למדי בבדיקת האמת שבחומר הפרסום, ובבחירת נוסח הפרסום?

 

היקף ההגנה הניתנת לשם הטוב של אדם הנושא משרה ציבורית
היקף ההגנה הניתנת לשם הטוב של אדם הנושא משרה ציבורית

המידע לעיל מהווה מידע ראשוני בלבד ואין הוא מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו ואין באמור לעיל בכדי להוות המלצה לנקיטת הליכים ו/או להימנעות מהם. מומלץ להיוועץ עם עו"ד המתמחה בתחום בטרם נקיטת כל פעולה. למען הסר כל ספק, האחריות לכל תוצאה בשל הסתמכות על האמור לעיל תחול על המשתמש בלבד.

משרדנו בתקשורת

עו"ד יוני לוי
עו"ד יוני לוי

עורך דין מקרקעין, המלווה פרויקטים של נדל"ן בארץ ובחו"ל כבר מעל 10 שנים. אני חי, נושם ואוהב את עולם הנדל"ן ושמח להעניק מהידע והניסיון המקצועי שלי ללקוחותיי. אני מאמין שלכל אחד מגיע עתיד כלכלי טוב ויציב, ואני כאן ללוות אתכם בפשטות, בתהליכים מורכבים בעולם הנדל"ן.

Google ג גוגל
5.0
מבוסס על 60 ביקורות
×
js_loader