שמות גנאי וחוק לשון הרע

תוכן עניינים

האם האמירה "יא נואפת" עולה כדי "לשון הרע"? האם שמות גנאי וסלנג יכולים להיחשב כדבר לשון הרע על אחר? במאמר זה נענה על שאלה זאת.

חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 יצר איזון בין חופש הביטוי מחד לבין זכותו של כל אדם לשם טוב מאידך. בהוראותיו השונות של החוק ישנו ביטוי ליחס שקבע המחוקק בין ערכים אלה (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח', פ"ד מב(3) 1 [1998]):

"כפי שנאמר לא פעם, חוק איסור לשון הרע – על ההסדר המורכב המעוגן בו – מהווה איזון בין הזכות לשם טוב (והזכות לפרטיות) לבין הזכות לחופש ביטוי, שתי זכויות יסוד הנגזרות מכבוד האדם, וכן בין הזכות לשם טוב (והזכות לפרטיות) לבין זכויות וחירויות נוספות, כגון זכות הציבור לדעת, חופש העיתונות וחופש היצירה, בין אם אלה זכויות בעלות מעמד עצמאי ובין אם הן מהוות חלק מאגד של זכויות." (ע"א 8345/08 בן נתן נ' בכרי [פורסם בנבו] [27.7.2011]).

מבחן לשון הרע על פי החוק

בהתאם להוראות החוק, כפי שפורשו בפסיקת בתי המשפט, שאלת החיוב באחריות בגין לשון הרע תיבחן בארבעה שלבים:

הראשון – כי מדובר ב"פרסום";

השני – כי הפרסום הינו משום "לשון הרע" לפי מובנו הטבעי והרגיל בעיני אדם סביר;

השלישי – בחינת תחולתן של הגנות אפשריות;

והרביעי, בהעדר הגנה – בחינת הסעד המתאים לנפגע מהפרסום (ע"א 6903/12 CANWEST GLOBAL COMMUNICATION CORP נ' עזור [פורסם בנבו] [22.7.2015]; ע"א 8345/08 הנזכר לעיל).

בהתאם לסעיף 2(ב)(1) לחוק, די אם הגיעה האמירה ולו לאדם אחד זולת הנפגע, ומכאן שמדובר ב"פרסום" כמשמעות בחוק.

האם האמירה "יא נואפת" עולה כדי "לשון הרע"?

סעיף 1 לחוק מגדיר "לשון הרע" כדבר שפרסומו עלול –

"(1)       להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3)         לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4)        לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית  או מוגבלותו."

המבחן שנקבע בפסיקה להיותו של פרסום בגדר "לשון הרע" הוא מבחן אובייקטיבי: הביטוי יפורש בהתאם למובן הטבעי והרגיל של המלים בהקשרן הספציפי, לפי הבנתו של האדם הסביר (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, 300 [1977];

לשורש "נאף" ישנה קונוטציה מינית ברורה, עוד מהציווי "לא תנאף" שבעשרת הדברות. במילון "אבן שושן" מוגדרת המילה "נאף" על כל נטיותיה (לרבות "נואף") בהקשר המיני בלבד, של קיום יחסי מין אסורים על פי הדת או המוסר החברתי, ללא פירוש רחב יותר של "בגידה".

ההגדרה על פי המילון ופסק הדין

הגדרה זהה מופיעה במילון "ספיר", שוב, ללא פירוש רחב יותר כמילה נרדפת לשורש "בגד".

אולם, גם המילה הנרדפת "בוגד", בהקשר זה, לה שני מובנים, האחד, בדומה ל"נואף", בעל ההקשר המיני, והשני, במובן של חוסר נאמנות או מעילה באמון.

ההבדל בין השורש "בגד" ובין השורש "נאף", בשימושם הטבעי והרגיל, הוא, כי הראשון משמש ברגיל בשני המובנים הללו באותה המידה, בעוד שהשורש "נאף" יוחד כמעט תמיד להקשר המיני, והוא המובן הטבעי והרגיל של המילה.

אכן נפסק, כי לאור הנורמות החברתיות המצערות הקיימות במקומותינו, ולנוכח שכיחות השימוש בגידופים, לא תמיד ייחשבו גידופים וקללות רחוב כ"לשון הרע" כמשמעה בחוק אלא שאני האמירה "יא נואפת" בוטה ומבזה והיה בה משום חציית קו אדום ממתחם הגידופים "סתם" אל תוך דל"ת אמותיו של החוק.

לפסק הדין המלא: תק (חד') 30315-03-19 שירלי עודד נ' שי ברכה

המידע לעיל מהווה מידע ראשוני בלבד ואין הוא מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו ואין באמור לעיל בכדי להוות המלצה לנקיטת הליכים ו/או להימנעות מהם. מומלץ להיוועץ עם עו"ד המתמחה בתחום בטרם נקיטת כל פעולה. למען הסר כל ספק, האחריות לכל תוצאה בשל הסתמכות על האמור לעיל תחול על המשתמש בלבד.

דילוג לתוכן