האם ייחוס המונח “גנב” עולים כדי לשון הרע?

תוכן עניינים

תרשים הזרימה בתביעות לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד’ אמות אחת החסינויות – דין התביעה להידחות.

אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה – אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם  הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16.

היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים.

לנוכח האמור, יש לבחון תחילה האם הפרסום הנטען, עולה כדי לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, על חלופותיו.

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו, “לשון הרע מהי” קובע:

“לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1)   להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2)   לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3)   לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

 (4)   לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו”;

על מנת ללמוד האם מדובר בלשון הרע יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור “בין שורותיו”, כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר.

משמעות האמור הינה אם כן, כי האמירה אינה תלויה בכוונת המפרסם או באופן שבו הובן הפרסום על ידי הנפגע. המבחן הוא כאמור מבחן אובייקטיבי, והבחינה תהיה לפי המשמעות שקורא או שומע סביר היה מייחס למילים מושא התובענה.

אם כן, האם ייחוס המונחים “נוכל” ו”גנב” עולים כדי לשון הרע?

הפסיקה קבעה לא אחת בשורה של פסקי דין, כי ככלל, ייחוס ביצוע עבירות פליליות לאדם מהווה פרסום לשון הרע, שכן יש בו כדי ליצור יחס שלילי.

ביחס למילה “גנב” או “נוכל”, ישנן פסיקות שונות של בתי המשפט ביחס לשאלה אם מדובר בלשון הרע אם לאו, כאשר נקודת המוצא הינה הקשרם של המילים, תוך התחשבות באופי העניין ובהתאם לתפיסות המקובלות של האדם הסביר.

לרוב [אם כי כל מקרה יבחן לגופו], השימוש במילה גניבה אינה בגדר גידוף או קללה. נביטויים המביאים את הקורא הסביר לסבור, כי האדם חוטא ונוטל לכיסו את שאינו שלו. אלו הן אמירות שנועדו להציג בצורה מבזה את האדם ואת התנהגותו כנלוזה, ואמירות אלה עולות לטעמי כדי לשון הרע.

ייחוס הביטויים מציג את האדם באור שלילי שנועד ליצור כלפיה יחס של בוז מצד הקוראים את הדברים.

בע”א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע”מ נ’ חברת החשמל לישראל בע”מ, פ”ד לא(2) 281, 300, ציין בית המשפט העליון, כי למובן הטבעי והרגיל של המילים אין להגיע תוך בידודן וניתוקן מהקשרן אלא נהפוך הוא, יש לראותן על רקען הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בו פורסמו.

על כן, לא הכוונה שמאחורי הפרסום היא שתצביע על קיומה של לשון הרע, אלא המסר עמו היא מותירה את הקורא הסביר. וכאשר מתעורר קושי, יש להעדיף את הפרשנות על פיה הביטוי איננו לשון הרע.

בהתאם לכך, הגיעו בתי המשפט הדיוניים לתוצאות שונות ביחס לביטוי “גנב” או “נוכל”, והכל בהתאם להקשר שבו נאמרו הדברים.

מעוניינים להתייעץ עם עו"ד יוני לוי? מלאו טופס עכשיו!
דילוג לתוכן