הוצאת דיבה

תוכן עניינים

 

חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, משתמש במונח לשון הרע, ולא במונח הוצאת דיבה. ניתן לומר שההבדל בין המונחים הללו הוא שהמונח לשון הרע כולל בתוכו כל דבר רע שנאמר על אדם, בין אם מדובר בשקר ובין אם מדובר באמת, בעוד הוצאת דיבה מתייחסת אך ורק לאמירות שקריות.

 

בין תביעה על הוצאת דיבה לתביעה על לשון הרע

כאמור לעיל, החוק בוחר להשתמש במונח "לשון הרע" ולא "הוצאת דיבה", ומכאן שאפשר לתבוע אדם המפרסם לשון הרע גם אם מדובר בדברי אמת. אולם כשאנו מדברים על תביעות דיבה הכוונה היא לתביעות בגין פרסום דברי שקר בלבד.

על מנת לתבוע אדם בגין הוצאת דיבתו של אדם אחר צריך שיתקיימו מספר תנאים בסיסיים:

 

תנאי ראשון: קיומה של דיבה

התנאי הראשון הוא כמובן עצם קיומה של הוצאת דיבה כנגד הנפגע. דיבה היא פרסום דבר העלול להשפיל, לבזות, לשימו ללעג ולקלס בעיניי הבריות או לפגוע במשלח ידו של אותו אדם, והוא אינו אמת.

 

תנאי שני: פרסום

בדומה לכל תביעת לשון הרע גם במקרה הספציפי של תביעת דיבה אין זה די שהדברים הפוגעים ייאמרו, אלא ישנה גם דרישת הפרסום. ייראו דברים כמפורסמים אם הגיעו לידי ידיעתו של אדם אחד לפחות זולת הנפגע.

 

תנאי שלישי: כוונה לפגוע

תנאי הכוונה צריך להתקיים רק במקרה בו מעוניינים בקיומו של הליך פלילי כנגד המפרסם, או במקרה בו התובע מעוניין בפיצוי ללא הוכחת נזק גבוה יותר בהליך האזרחי.

 

הגורמים החשופים לתביעה

ישנם מספר גורמים שניתן לתבוע בגין פרסומה של דיבה, והדבר תלוי באופן פרסומה:

 

מקרה ראשון: פרסום רגיל

הגורם הראשון והברור מאליו הוא המפרסם. אליו ניתן לבוא בכל מקרה בטענות, והוא נושא באחריות, הן פלילית והן אזרחית.

 

מקרה שני: פרסום בכלי תקשורת

כאשר דבר הדיבה מתפרסם באמצעי תקשורת רואים הן באדם שהביא את הידיעה, הן בעורך אמצעי התקשורת והן בגורם שאישר את הידיעה כאחראיים למעשה, הן מבחינה פלילית והן מבחינה אזרחית. האחראי על אמצעי התקשורת נושא אך ורק באחריות אזרחית.

 

מקרה שלישי: הדפסת דבר הדיבה בדפוס

כאשר דבר הדיבה מודפס בבית דפוס גם בעל המקום וגם מי שמוכר את אותו דבר דיבה נושאים הן באחריות פלילית והן באחריות אזרחית לפרסום. עם זאת, אם לא ידעו ולא היו חייבים לדעת שמדובר בדבר דיבה אין הם נושאים באחריות כלל.

 

הוצאת דיבה – הגנות

הגנות הן טענות שמעמיד החוק לרשותו של הנתבע בתביעת דיבה, חוק איסור לשון הרע כולל מספר הגנות שכאלה. עם זאת, לא כל ההגנות המשמשות בתביעת לשון הרע כללית עשויות להיות לעזר בתביעת דיבה.

כך למשל לא תעמוד לטובת הנתבע במשפט דיבה אחת מן ההגנות הבסיסיות ביותר במשפטי לשון הרע – הגנת "אמת דיברתי". "אמת דיברתי" מעניקה הגנה מפני תביעת לשון הרע במקרה בו הפרסום היה אמת והיה עניין ציבורי בהפצתו.

עם זאת, גם בתביעת דיבה יכולות לעמו לנתבע הגנות אחרות כמו הגנת "פרסומים מותרים או הגנת "תום הלב".

 

נטל ההוכחה

חשוב להדגיש שבמקרה של תביעת דיבה כל שעל הנפגע לעשות הוא להוכיח שאכן פורסם לשון הרע, ובמידת הצורך להוכיח שנעשה לו נזק או את כוונת המפרסם. לאחר מכן נטל ההוכחה עובר לנתבע, שעשוי לנסות להוכיח שמדובר בדברי אמת.

במקרה כזה רשאי כמובן התובע להביא ראיות התומכות בגרסתו שהדברים שפורסמו היו דברי שקר, וכך לנסות להפריך את טענתו של הנתבע.

 

סעדים בתביעת דיבה

בתביעת דיבה ניתן לבקש סעדים שונים ומגוונים, והכל בהתאם לרצונו של התובע ולנסיבות המקרה. נעמוד על הסעדים האפשריים:

 

סעד ראשון: פיצוי כספי

הסעד הראשון הוא כמובן פיצוי כספי. ניתן לתבוע פיצוי כספי עם הוכחת נזק, ואז גובה התביעה המקסימלי יעמוד על סכום הנזקים שנגרמו לתובע, וניתן לתבוע פיצוי כספי ללא הוכחת נזק, ואז גובה התביעה המקסימלי יעמוד על 50,000 ₪ במקרה בו לא הייתה כוונה לפגוע, ו-100,000 ₪ במקרה בו הוכחה כוונה לפגוע.

 

סעד שני: צו איסור הפצה או החרמה

בית המשפט רשאי להוציא צו המורה על איסור הפצתו של דבר הדיבה, ואף לצוות על החרמת העותקים, גם אלו הנמצאים בידיי צדדים שלישיים. צו כזה יכול שיהיה צו זמני, עד שיסתיים הבירור בהליך, ויכול שיהיה צו קבוע.

 

סעד שלישי: צו פרסום תיקון או הברה

סעד שלישי שיש באפשרות התובע לבקש הוא צו בדבר פרסום תיקון או הבהרה לדברים שנאמרו. צו זה יכול גם הוא להינתן כצו ביניים, אם הנאשם הודה כבר במהלך ההליך שהדברים שפורסמו, כולם או חלקם, הם דברי לשון הרע או דיבה.

את האופן, המידה והדרך בו תפורסם הבהרה כזאת קובע בית המשפט, ואין הוא מחויב לקבוע שהדבר יובהר דווקא בדרך בה פורסם.

 

שיקולי בית המשפט בפסיקה

כאמור לעיל, ניתן לבקש בתביעת דיבה סעד כספי, כזה שכולל הוכחת נזק וכזה שאינו כולל הוכחת נזק. במקרה כזה בית המשפט רשאי לפסוק את סכום הפיצוי על פי שיקול דעתו, כל עוד הדבר מסתדר עם המסגרת החוקית הקיימת.

ישנם מספר שיקולים עיקריים החוזרים על עצמם בבוא בית המשפט לפסוק פיצוי בתביעת דיבה:

 

שיקול ראשון: סוג הפרסום

החוק עצמו אינו מייחס לכאורה חשיבות לאופן בו פורסמו הדברים, וכל עוד הגיע דבר הדיבה לאוזנו של אדם נוסף נוצרת עוולה נזיקית ועבירה פלילית.

עם זאת, בפסיקת הפיצוי בתביעה כזאת בהחלט יש לסוג הפרסום משמעות, שכן אין דומה פרסום במהדורת החדשות בפריים טיים לפרסום בבלוג צדדי ברחבי הרשת מבחינת הנזק שנעשה לתובע.

 

שיקול שני: כוונת המפרסם

כאמור לעיל, כוונת המפרסם משמעותית בעיקר כאשר התובע חפץ בפיצוי ללא הכוח נזק, שאז תקרת הפיצוי גבוהה יותר במקרה בו המפרסם התכוון לפגוע. עם זאת, לכוונת המפרסם עשויה להיות השפעה גם לגובה הפיצוי שיפסוק בית המשפט.

 

שיקול שלישי: הנזקים

שיקול מרכזי המנחה את בית המשפט בבואו לפסוק פיצויים בתביעת דיבה הוא כמובן שיקול הנזקים שנגרמו לתובע, אחרי הכול מטרתו העיקרית של ההליך האזרחי הוא להשיב את מצבו של הנפגע לקדמותו.

יש לקחת את הדבר בחשבון במיוחד בתביעות עם הוכחת נזק, אך השיקול הזה נכנס לחישוב גם במקרה של תביעת פיצוי ללא הוכחת נזק, וזאת מתוך נקודת הנחה שככל שיותר אנשים נחשפו לדיבה כך הנזק שנעשה יותר גדול, גם אם הוא לא ניתן ממש לכימות.

 

שיקול רביעי: חופש הביטוי מול הזכות לשם טוב

בתביעות דיבה, ובכל תביעת לשון הרע, עומדים על כף המאזניים שני ערכים מרכזיים בכל חברה דמוקרטית. מן הצד האחד חופש הביטוי, ומן הצד השני הזכות לשם טוב.

בבוא בית המשפט לפסוק פיצויים בתביעות דיבה עליו לנסות ולאזן בין הזכויות הללו, ולקבוע לאן הכף נוטה יותר במקרה הזה. ניתן לומר שככלל, כאשר מדובר בתביעת דיבה ייטה בית המשפט לכיוון הזכות לשם טוב, בשל העובדה שהדברים שפורסמו הם דברי שקר וכזב.

לייעוץ ראשוני בנוגע לתביעות דיבה פנו לעו"ד יוני לוי, עו"ד מומחה לתביעות לשון הרע.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

המידע לעיל מהווה מידע ראשוני בלבד ואין הוא מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו ואין באמור לעיל בכדי להוות המלצה לנקיטת הליכים ו/או להימנעות מהם. מומלץ להיוועץ עם עו"ד המתמחה בתחום בטרם נקיטת כל פעולה. למען הסר כל ספק, האחריות לכל תוצאה בשל הסתמכות על האמור לעיל תחול על המשתמש בלבד.

דילוג לתוכן