פרסום לשון הרע באינטרנט – המדריך הפרקטי השלם

תוכן עניינים

במאמר הבא נספר לכם את כל המידע שצריך לדעת על לשון הרע באינטרנט. אילו דברים מותרים, ממה חייבים להימנע ועד כמה הדברים באים לידי ביטוי כאשר מדובר בהליך משפטי.

האם פרסום באינטרנט מהווה לשון הרע?

רשת האינטרנט, והרשתות החברתיות בפרט, העניקה אמצעי קל ונגיש להביע דעות בקשר לכל דבר ועניין. מרחבי הביטוי החדשים שנפתחו, פתחו לצדם גם מרחבי ביזוי חדשים.

מן הצד האחד, מרחבי רשת האינטרנט הם אלה המאפשרים לכל אדם המצוי ליד מחשב להביע בקלות רבה את דעותיו.

זה שיא פריחתו ותפארתו של חופש הביטוי.

ואולם, אותה קלות ממש, היא שאפשרה לאנשים לבזות ולהשפיל אדם נוכח דעותיו, לקללו, להסית נגדו. חשוב, אם כן, לדעת ולשמור על הגבולות המותרים.

פרסום לשון הרע באינטרנט הינו עולם משפטי חדש אשר שואב את כוחו ומקורותיו מדיני לשון הרע שנקבעו במסגרת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק" ו/או "חוק איסור לשון הרע").

מחפש מידע נוסף? כנס עכשיו למרכז המידע בנושא כאן

בדיקה ב- 4 שלבים

מכאן, בבוא בית המשפט לבחון טענותיו של אדם לפגיעה בשמו הטוב, יש לבצע בדיקה בת ארבעה שלבים:

השלב הראשון – בית המשפט בודק האם הביטוי לפי משמעותו האובייקטיבית, מהווה "לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק.

השלב השני – לאחר קביעה כי הביטוי מהווה לשון הרע, נבחן האם אופן אמירתו מהווה "פרסום", לפי המבחנים הקבועים בהוראות ס' 2 לחוק.

השלב השלישי – הינו בדיקת קיומה של אחת ההגנות הקבועות בחוק מפני אחריות בגין פרסום לשון הרע, כגון: פרסום מותר (סעיף 13 לחוק), הגנה מאחריות פלילית או אזרחית (סעיפים 14-18 לחוק). גם שלב זה עשוי לכלול רכיב המתייחס לפרשנות הביטוי ולסיווגו.

השלב הרביעי – יש לבחון את הסעדים והפיצויים המגיעים לתובע, ובין היתר בחינת האפשרות להקלה בפסיקת הפיצויים, בהתאם להוראות סעיף 19 לחוק.

לסיכום, בשורה של פסקי דין של ערכאות דיוניות, הכירו בתי המשפט במרבית המקרים, בתביעות לשון הרע בגין פרסום ברשת אינטרנט.

יחד עם זאת – קיימת הבחנה בין סוגי האתר, טיב ההשתתפות ויוצא באלה מבחני משנה שבית המשפט בוחן בכדי להכריע בשאלת תחולת עוולת איסור לשון הרע.

אך מכל מקום קבעה, כי פרסום באינטרנט עונה לתנאי "פרסום" שבחוק איסור לשון הרע וכי אין מניעה עקרונית שפרסום שכזה יקים אחריות בגין חוק איסור לשון הרע.

מהו לשון הרע?

בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע, לשון הרע – כללי:

סעיף 1 קובע כי  "לשון הרע" הוא פרסום אשר עלול:

"(1)        להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

 (2)         לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

 (3)         לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח  ידו או במקצועו;

 (4)         לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

המבחן לפרשנות לצורך בחינת השאלה האם הוא מהווה לשון הרע, הוא מבחן אובייקטיבי, דהיינו, "מהי לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מיחס למילים" (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג (2) 33).

בהקשר זה נקבע בפסיקה כי הפרסום יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב", או "האדם הרגיל", ש"איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו".

לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום.

 

האם דרך הפצת לשון הרע עונה להגדרת "פרסום" בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע?

לפי סעיף 2 בחוק האמור, שכותרתו "פרסום מהו":

"(א)     פרסום, לענין לשון הרע- בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב)     רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

(1)       אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2)       אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע"

סעיף 2(א) לחוק איסור לשון הרע קובע, כי פרסום יכול שייעשה בדרכים שונות, בין היתר בעל פה, בכתב או בדפוס "וכל אמצעי אחר". פרסום, כמשמעו בחוק, הוא העברתה של ידיעה משפילה או מבזה לאדם אחר זולת הנפגע.

ההגדרה רחבה דיה כדי להכניס תחת כנפיה גם פרסום ברשת האינטרנט. כך למשל, העברת הודעת דוא"ל לאדם אחר זולת הנפגע נכנסת לגדרו של המונח "פרסום", לפי הגדרתו בחוק (ראה ע"א (מחוזי-נצרת) 1184/06 פרופ' פלאוט נגד ד"ר גורדון [פורסם בנבו] (27.2.2008)).

 

האם הבעת דעה בפייסבוק (Facebook) יכולה להעלות לכדי לשון הרע?

אין מקום להתייחס לפרסום בפייסבוק בשונה מכל פרסום במדיה אחרת, ולהבנתי, פרסום פוגעני בפייסבוק, פגיעתו עלולה להיות רעה לא פחות, ואולי אף יותר, מפגיעתו של פרסום בעיתון או במקומון.

זאת, בשל פוטנציאל התפוצה האדיר של פרסום בפייסבוק, פרסום שעלול להתפשט כאש בשדה קוצים ולהגיע לקהל גדול ביותר של קוראים באמצעות 'שיתופים', דבר המגדיל את כמות הנחשפים לפרסום בטור הנדסי.

 

היכן עובר הגבול בין הבעת דעה לגיטימית לבין אמירה העולה לכדי פרסום לשון הרע באינטרנט?

הרציונל להפרדה בין עובדה לדעה, ולהגנה המוגברת על הבעת הדעה, הוא, שהקורא נוהג לרוב להסתמך על העובדות כנכונות, ואילו בהתייחסותו לדעות, המתיימרות להיות דעותיו של המפרסם ותו לא, גישתו היא מן הסתם ספקנית יותר, וישתדל הוא ליצור לעצמו דעה עצמית משלו אודות העובדות האמורות.

הלכה פסוקה היא, כי בפרסום, אשר לגביו נטען שיש בו משום הבעת דעה, יש להפריד בין הדעה המובעת לבין העובדות עליהן מתבססת דעה זו.

קיים הבדל יסודי בין שני היסודות הללו, שאמירה חייבת להתייחס לעובדות נכונות, בעוד שביחס אל דעות ניתנת למפרסם, בהתקיים תנאים מסוימים, מרחב פעולה רחב יותר ואף קבלת הגנה מלאה בפני אחריות בפלילים ובנזיקין, אפילו אם לא היתה אמת בהבעת הדעה.

לעניין סיווג תוכן פרסום כהבעת דעה, או דיווח על עובדה, נאמר: "בעוד שפרסום עובדות אמור לשקף את המציאות האובייקטיבית כפי שהיא, אמירות בעלות יסוד סובייקטיבי, המתארות עמדה אישית בנוגע למצב דברים מסוים, יחשבו להבעת דעה.

פרסום ייחשב כהבעת דעה אם האדם הסביר יבין את האמור בו כהבעת דעתו של המפרסם.

גם במקרה בו הדעה לא נכונה הגנת החוק עשויה לחול, ובלבד שהכתוב מפריד כנדרש, בין המסקנות ובין העובדות, וכאשר הדעה מבוססת באופן סביר על העובדות.

 

האם היות הנפגע דמות ציבורית ידועה מאפשרת פרסום לשון הרע כנגדו?

גופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב.

כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי.

ניתן להרחיב סטנדרט זה ולהוסיף ולקבוע כי המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי.

אכן בבחינת השאלה אם מדובר בביטוי הפוגע בשמו של אדם בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי, יש להביא בחשבון נסיבות אלה. מן הרגע שמתעורר דיון ציבורי שאינו במישור עובדתי, עמידותו של הנפגע צריכה להיות גבוהה יותר; עליו להיות נכון לספוג הערות ביקורתיות המתייחסות לדיון זה.

 

האם כל קריאת גנאי באינטרנט מקימה עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965?

בית המשפט יימנע מלתן סעד למי שעושה שימוש בזכות התביעה בחוסר תום לב. זה הדין לתביעות קטנוניות שיש לראות בהן "זוטי דברים".

עוד יש לזכור, כי כשם שלא כל קריאת גנאי ברחובה של עיר מקימה עילת תביעה, כך אף לא כל פרסום מגנה ומגונה באינטרנט מהווה עילה.

רבות מן התגובות באינטרנט הן דברי הבל ברמה ירודה, שכל בר דעת מבין כי אין לייחס להן כל משקל, וערכן "העוולתי" הוא בהתאם.

אכן, לא כל לשון הרע אמור למצוא דרכו לבית המשפט ולא כל עניין פעוט אמור להעסיק את בית המשפט ולבוא בשעריו. דהיינו, מדובר באירוע מינורי וחסר משמעות, שאין בו כל עניין לציבור.

 

כיצד אדם יכול להתגונן מפני תביעה בגין פרסום לשון הרע באינטרנט?

פרק ג' לחוק איסור לשון הרע מפרט הגנות, שיכול ויחולו על מפרסם לשון הרע בנסיבות המפורטות בסעיפים אלו, אשר בהתקיימן, פרסום לשון הרע לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי ויהווה הדבר הגנה טובה במשפט כאמור.

מהי תביעת השתקה?

בטרם אדון בטענות הנתבע ביחס להגנות ה"קלאסיות" שבחוק איסור לשון הרע, אדון בטענת הגנה המחלחלת אט אט לשיטת המשפט הישראלית [אך אינה מופיעה בחוק נכון למועד כתיבת שורות אלו] ושלפיה התביעה לא באמת נועדה להגן על שם הטוב של הנתבע, אלא שמדובר ב"תביעת השתקה".

התביעה נועדה לסתום את פיו של התובע ולהטיל עליו ועל אחרים פחד בכדי שימנעו מפרסומים פוגעים נגד התובעים בעתיד.

להרחבה בעניין זה מומלץ מאוד לקראות את המאמר המלמד והמקיף של האגודה לזכויות האזרח בישראל שכותרתו "משתיק קול: משפטי דיבה כאיום על חופש הביטוי", כאשר בהתאם למאמר זה מאפייניה של "תביעת השתקה" הם, בין היתר:

תביעת השתקה הינה תביעה שעצם הגשתה ובירורה עלולים להטיל אפקט מצנן על נכונותם של הנתבע או של אחרים להשתתף בדיון ציבורי, וזאת עקב החשש כי המשאבים החומריים והנפשיים הנדרשים למי שמתגונן מפני "תביעה משתיקה" ישכנעו רבים שלא 'להתעסק' עם התובע או עם גורמים אחרים חזקים כמותו.

מאפיין שכיח נוסף "בתביעות משתיקות" הוא פערי כוחות, בעיקר כלכליים, לטובת התובע. התביעה מוגשת לרוב נגד מבקר דומיננטי של התובע, שהוא אדם מן הישוב; לעומתו התובע הוא לעתים גוף בעל כח כלכלי איתן שמאפשר לו לספוג בקלות את העלות הכספית הכבדה שבניהול תביעה משפטית (עמוד 34 למאמר).

מאפיין נוסף ב"תביעות משתיקות" הוא סכום תביעה מופרך (עמוד 37 למאמר), כאשר מדובר לפעמים בסכומים שאין להם כל קשר לנזק הנטען מהפרסום, שאין להם אחיזה בדין ושחורגים באופן משמעותי מהסכומים המקובלים בפסיקה.

מאפיין נוסף הוא טענות סרק עובדתיות ומשפטיות בעלות יסוד רעוע שסיכוין להתקבל נמוכים, כאשר סוד כוחן המשתיק הוא עצם הגשתה, הכופה על הנתבע להתגונן על כך הכרוך בכך.

הגנת "אמת בפרסום"

לעתים, גם אם יש בפרסומים משום לשון הרע, הרי שעשויות לעמוד למפרסם או אומר האמירה, ההגנה של "אמת הפרסום", שיסודה בסעיף 14 לחוק. וזאת בהנחה כי האמור בפרסום הוא אמת והוא פורסם בתום לב בהתבסס על מקורות ראויים ואמינים.

ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק כוללת שני יסודות, היסוד הראשון נוגע למידת האמיתות של הפרסום ואילו היסוד השני נוגע למידת העניין לציבור שבאותו הפרסום.

היסוד הראשון הינו יסוד עובדתי בעיקרו והוא נוגע להשוואה בין המציאות העובדתית לבין הפרסום. היסוד השני בוחן האם ישנם יתרונות לציבור, המצדיקים את הפרסום למרות לשון הרע שבו.

יסודות אלה הינם יסודות מצטברים ובהתקיים אחד ללא השני, לא תקום ההגנה הקבועה בסעיף.

על מנת לקבוע האם בפרסום יש אמת, יש לקבוע גרסתו של מי מהצדדים ביחס לעובדות האירוע – הינה אמת.

ככלל, נטל ההוכחה מוטל על מי שמעלה את טענת "אמת דיברתי", כאשר מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום.

על מנת לקבוע, האם על הפרסום הראשון חלה הגנת "אמת דיברתי" יש לבחון האם יש בחומר הראיות שהציג הנתבע כדי לאושש את היסוד הראשון הנדרש להקמת ההגנה של סעיף 14 לחוק- היסוד העובדתי.

יש לציין כי אין נדרשת זהות מוחלטת בין תוכן הפרסום לבין מצב הדברים העובדתי וכי די בהתאמה ביניהם באופן שמשמעותם הכללית של הדברים, כפי שהיה מאזין סביר או קורא סביר מפרשם, תתאם את תוכן הפרסום.

 

הגנת "תום הלב"

ככל והמפרסם היה תם לב בפרסום לשון הרע, בנסיבות המתאימות עשויה לחול לטובתו הגנת "תום הלב" המצוין בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. ככלל הגדרת "תום הלב" לצרכי סעיף 15 לחוק אינה קלה.

לצורך הסקת תום לבו של המפרסם, פיתחה הפסיקה מבחני עזר, ובין היתר נקבע כי "ככלל ניתן להתחשב לצורך בחינת תום הלב בהקשר זה במידת הסבירות שבפרסום, במידת אמונתו של המפרסם באמיתות הפרסום, במידת הזהירות של המפרסם בבודקו את אמיתות הפרסום".

על מנת שתקום הגנת תום לב מפני פרסום המהווה הוצאת לשון הרע נדרש המפרסם לעמוד בשני תנאים מצטברים:

הראשון – כי הפרסום נעשה בתום לב.

השני – כי הפרסום נעשה בגדר אחת מ- 12 החלופות הנסיבתיות שמונה החוק בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

המחוקק יצק תוכן למושג "תום לב" בהקשר ללשון הרע באמצעות חזקות המצביעות בדרך החיוב מתי מתקיימת חזקת דרישת תום הלב ובדרך השלילה באילו נסיבות היא נשללת.

אם הוכיח המפרסם כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין, תחול החזקה שלפיה המפרסם היה תם לב (סעיף 16 (א) לחוק איסור לשון הרע).

לעומת זאת, חזקה שלילית היא כי מפרסם לא היה תם לב אם נתקיימה אחת הנסיבות הבאות: אם הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו;

אם הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא נקט אמצעים סבירים לברר את האמת עובר לפרסום;

או אם הוכח שהמפרסם התכוון לפגוע במידה החורגת מהמידה הסבירה הנדרשת להגנת הערכים המוגנים ע"י הגנת תום הלב (סעיף 16 (ב) לחוק איסור לשון הרע.

לסיכום, בכדי להנות מהגנת תום הלב יש להוכיח, בתמצית, על הפרסום להיות סביר, אין לפרסם דבר שהמפרסם לא האמין באמיתותו, יש לנקוט מראש אמצעים סבירים לשם בחינת אמיתות הפרסום, ואל למפרסם להתכוון לפגוע יתר על המידה.

כמו כן, התנהגות המפרסם טרם הפרסום, בשעת הפרסום ולאחריו בעלת משקל בהקשר לסבירות הפרסום; טיב הפרסום ותוכנו משליכים על סבירות הפרסום. פרסום שנועד כולו לפגוע, להעליב ולבזות עשוי להיחשב חורג מן הסביר, וחזרה על התבטאויות פוגעניות בהזדמנויות נוספות עשויה לשלול תום לב.

המידע לעיל מהווה מידע ראשוני בלבד ואין הוא מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו ואין באמור לעיל בכדי להוות המלצה לנקיטת הליכים ו/או להימנעות מהם. מומלץ להיוועץ עם עו"ד המתמחה בתחום בטרם נקיטת כל פעולה. למען הסר כל ספק, האחריות לכל תוצאה בשל הסתמכות על האמור לעיל תחול על המשתמש בלבד.

דילוג לתוכן