חוק לשון הרע: פרסום פוסט בפייסבוק על פרסום מטעה של בעל עסק

הרשתות החברתיות הן כלי תקשורת לכל דבר ועניין. בשנים האחרונות הפכו הרשתות החברתיות לכלי מרכזי להעברת מידע, תקשורת ופרסום. דברים אלו מחייבים את המשתמשים ברשתות החברתיות לנקוט משנה זהירות ולהימנע מפרסום מכפיש, מעליב או פוגעני.

קיים אינטרס ציבורי כי השיח הציבורי יהיה מכבד ומכובד, כי תישמרנה אמות מידה, ולו מינימליות, בכל הנוגע לגבולות השיח ותיאכף באופן קפדני כל חריגה מהן. משקלו של אינטרס ציבורי זה נמצא ביחס הפוך לרמת השיח. משקלו של אינטרס ציבורי זה גובר עם גבור הזילות במילה הכתובה ופריצת גבולות השיח הלגיטימי, שהוא שיח מכבד.

אין בהגבלת השיח להתבטאות מכבדת ועניינית בכדי להגביל את חופש הביטוי. יש בה כדי להגביל את הביטוי הפוגעני – וטוב שכך. מנגד, ייתכן ולו היו נשמרים גבולות השיח, היה בכך לעודד ביטוי מצד מי שנמנעים מכך בשל הרתיעה מתגובות פוגעניות.

 

לשון הרע בגין פוסט בפייסבוק על מקרה אמיתי

האם פרסום שזו לשונו, מהווה פרסום לשון הרע?

"ממליצה בחום לא להתקרב לסטודיו של אביעד זגה, בן אדם רמאיי ושקרן ! מעלה תמונות של אנשים אחרי קיצור קיבה עם כיתוב לפני ואחרי ורושם שהשינוי נעשה דרכוו! עבודה בעיניים נטוווו!!!" (כך במקור)

טענתה העיקרית של הנתבעת היא כי הביטוי בא בגדר הביטוי המותר, במיוחד בשים לב לכך שמדובר באתר פייסבוק בפרט. עוד טוענת הנתבעת כי עומדות לה הגנות הקבועות בדין.

הפער בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב

המסגרת הנורמטיבית במקרה שלפנינו במתח שבין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב

חוק איסור לשון הרע מאזן בין שתי זכויות יסוד בעלות מעמד חוקתי, חופש הביטוי מזה והזכות לשם טוב (והזכות לפרטיות) מזה (תמר גדרון, חופש הביטוי וחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, נקודת איזון חדשה? המשפט ה', התשס"א, ע' 10).

שתי הזכויות נגזרות מהערך היסודי של כבוד האדם.

ביטוי הפוגע לא ייבחן רק על פי פירוש המילים המדויקות בהן נעשה שימוש, אלא גם על רקע הנסיבות החיצוניות הרלבנטיות להתבטאות שבמחלוקת.

מבחן 4 השלבים של חוק איסור לשון הרע

בחינת השאלה האם הביטוי עולה כדי לשון הרע תיעשה בשלבים, אשר פורטו בפסק דינו של כב' הנשיא א' ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558:

"ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (שנהר, בעמ' 109). בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק (השוו 3-4Price supra at pp.).

בשלב השלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק.

השלב האחרון הוא שלב הפיצויים. ודוק: 'האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות' (פרשת אמר, בעמ' 520). כך האיזון שולט על קביעת הגדרתם של הביטויים המהווים לשון הרע, על היקפן של ההגנות המנויות בחוק ועל סוגיית הפיצויים".

פסק הדין – האם זה לשון הרע?

האם הביטוי עולה כדי לשון הרע?

עוולת לשון הרע כוללת שני יסודות: האחד – פרסום (כהגדרתו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע), השני – שדבר הפרסום יהא לשון הרע. כך הובאו הדברים בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע:

"פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית …"

הגדרת לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק

"לשון הרע" הוגדר בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, באופן הבא:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או בצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; בסעיף זה 'אדם' – יחיד או תאגיד".

הדברים אשר פרסמה הנתבעת עולים כדי לשון הרע, כהגדרת המונח בחוק איסור לשון הרע. הדברים שפרסמה הנתבעת קשים הם. הנתבעת השתמשה בביטויים קיצוניים, החורגים ממתחם הסביר ואף מגבול הטעם הטוב. מדובר בדברים החורגים מסטנדרט של התנהגות מכבדת בה חב אדם כלפי רעהו או רעותו. הפרסום כלל כינויים עולבים אשר הופנו כלפי התובע ("אביעד זגה, בן אדם רמאי ושקרן!"), והוכרו בפסיקה כביטויים שיש בהם לפגוע בשמו הטוב של אדם (ראו לדוגמא ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פ"ד כ(2) 269, 275).

הגדרת פרסום על פי סעיף 2 בחוק

"פרסום" הוגדר בסעיף 2 (א) לחוק איסור לשון הרע כ:

"פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר."

די בכך שהפרסום יכוון לאדם אחד זולת הנפגע על מנת שיעלה כדי פרסום על פי הוראות חוק איסור לשון הרע. הפרסום נעשה בדף הפייסבוק הנהנה מדרגת חשיפה גבוהה. משכך, הפרסום עונה על הגדרת "פרסום" בחוק איסור לשון הרע.

סיכומה של נקודה זו, יש בדברים שפרסמה הנתבעת כדי להשפיל את התובע, לבזותו ולפגוע בשמו הטוב. משכך, עוולה הנתבעת כלפי התובע בעוולת לשון הרע.

הגנות הנתבעת בגין איסור לשון הרע

הגנת "אמת דיברתי"

טוענת הנתבעת כי הביטוי הפוגע מוגן לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, באשר מדובר בפרסום אמת. עוד טוענת הנתבעת כי קיים עניין ציבורי בפרסום, שכן נועד לתקן את הרושם המוטעה אשר יצר התובע – לפיו אימון במכון הכושר בבעלותו מוביל להפחתה משמעותית ממשקל גופו של המתאמן בזמן קצר מאד. טוענת הנתבעת כי הציבור זכאי לדעת שמודעת הפרסומת של התובע מטעה.

סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע כוללת, אם כן, שני יסודות.

האחד – היות הפרסום אמת,

השני – קיומו של עניין ציבורי בפרסום.

יסודות אלו מצטברים הם, ואין ההגנה חלה אלא בהתקיים שניהם (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, בעמ'  299).

בבחינת תחולת ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע על פרסום, לא נשקלים מניעיו של המפרסם. משכך, הגנה זו יכול ותחול גם במקרים בהם הפרסום נעשה בחוסר תום לב (ראו א' שנהר, עמ' 216) ואף בזדון או בהתרשלות (ע"א 751/10 פלוני נגד ד"ר אילנה דיין-אורבך [פורסם בנבו] (8.2.2012), פסקה 10 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית; תמר גדרון, דיני נזיקין לשון הרע – עוולת רשלנות? המשפט, כרך ד' (התשנ"ט) 219).

אמיתות הפרסום נבחנת במבחן אובייקטיבי, ואין לייחס משמעות לכוונת המפרסם, או לאופן בו הובנו הדברים על ידי קורא הפרסום (ראו פסק הדין בעניין חברת החשמל, בעמ' 300). הוראות ההגנה יחולו גם על פרסום המנוסח כהבעת דעה, כאשר ניתן לאמת את הנתונים העובדתיים המובאים בפרסום (א' שנהר, עמ' 219).

בענייננו, הפרסום נוסח כהבעת דעה של הנתבעת על התובע ומכון הכושר בבעלותו. הפרסום מתייחס למודעת פרסומת אשר פרסם התובע בדף הפייסבוק שלו כשנה לפני הפרסום.

הפרסום מייחס לתובע הטעייה צרכנית, תוך שנכתב כי במודעת הפרסומת ייחס התובע לעצמו, שלא כדין, את הירידה הדרסטית של שי במשקל גופו.  ואולם, אין בכך להפוך את הפרסום, המייחס לתובע תכונות אופי שליליות ("אביעד זדה, בן אדם רמאי ושקרן"), לאמת כנדרש בהגנת "אמת דיברתי".

ויודגש: הנתבעת לא פרסמה כי התובע פרסם מודעת פרסומת מטעה. הנתבעת פרסמה כי התובע הנו "אדם רמאי ושקרן". מדובר בדברים המתייחסים לגופו של אדם (אד – הומינם) ולא לגופם של דברים כנדרש. הדברים פורסמו כעובדה ולא כהבעת דעה, וללא כל תימוכין (כגון על ידי הצגת פסק דין בו נקבעו עובדות אלה ביחס לתובע).

הגנת תום הלב

עוד טוענת הנתבעת לתחולת ההגנה הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, הקובע  כי במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות המפורטות בסעיף, ביניהן:

(2)   היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

(3)   הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;

ההגנה הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע מחייבת הוכחת שני תנאים מצטברים: האחד, תום ליבו של המפרסם; השני, הפרסום נעשה באחת הנסיבות המפורטות בסעיפים הקטנים לסעיף 15.

נטל ההוכחה ביחס לקיום כל אחד מרכיבי ההגנה מוטל על הנתבע.

בפסק הדין שניתן בע"א 844/12 ‏ ‏דניאל מולקנדוב נ' שרה פורוש [פורסם בנבו] (22.2.2017) עמד בית המשפט על היחס בין סעיפים 15 ו-16 לחוק איסור לשון הרע:

"נטל הוכחת מרכיב 'תום הלב' שבסעיף 15 מוטל על המפרסם, כשם שמוטל עליו להוכיח גם את הטענה שעשה את הפרסום באחת מן הנסיבות המפורטות בסעיף (שנהר, עמ' 254 ועמ' 258). עם זאת, את מרכיב 'תום הלב' יכול המפרסם להוכיח בצורה עקיפה, באמצעות החזקה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק. סעיף 16(א) לחוק קובע חזקה לעניין קיומו של 'תום הלב' ואילו סעיף 16(ב) לחוק קובע חזקה לעניין היעדרו של 'תום הלב'. שתי חזקות אלה אינן חלוטות, והן ניתנות לסתירה. הנטל להוכיח את הנסיבות המקימות את החזקה שבסעיף 16(א) לחוק מוטל על המפרסם, ואילו הנטל להוכחת הנסיבות המקימות את החזקה שבסעיף 16(ב) לחוק מוטל על התובע."

גם אם אניח כי הנתבעת פעלה בתום לב עת פרסמה את הדברים, איני סבורה כי בשים לב לתוכן הפרסום חלה על הנתבעת חובה חוקית או אף מוסרית לבצע את הפרסום.

ובמה הדברים אמורים? הפרסום אינו מתמצה בתיקון הרושם המטעה שיצרה מודעת הפרסום, לדעת הנתבעת, לפיו השיל שי ממשקל גופו בזכות פעילות במכון הכושר, אלא ובעיקר, מוסיפה על הדברים ומתארת את התובע כרמאי ושקרן. ברי כי לא הייתה כל חובה מוסרית על הנתבעת לפרסם דברים אלה ואין בהם כל תוכן אינפורמטיבי לציבור – אלא לשון הרע בלבד.

תביעת השתקה

נשאלת השאלה אולי מטרתה הנסתרת של התביעה הוא להביא להשתקת הביקורת של הנתבעת כלפי חדר הכושר באמצעות הגשת תביעת השתקה? השתקה הינה תביעה מניעתית במהותה, שנועדה להכביד על צד מוחלש בדין (הנתבע), כחלק מניהול אסטרטגי של משבר שנוצר בין הצדדים.

בע"א (ת"א) 15267-09-17 יגאל סרנה נ' בנימין נתניהו [פורסם בנבו] (28.1.2018) נבחנו התנאים לסיווגה של תביעה כתביעת השתקה, כך מפסק הדין :

"בית משפט קמא בחן מאמר מקיף של האגודה לזכויות האזרח בישראל שכותרתו: 'משתיק קול משפטי דיבה כאיום על חופש הביטוי' במסגרתו נעשה ניסיון לאפיין תביעת השתקה.

המאפיינים לתביעת השתקה

א. תביעה שעצם הגשתה ובירורה עלולים להטיל אפקט מצנן על נכונותם של הנתבע או של אחרים להשתתף בדיון ציבורי, עקב חשש שהמשאבים החומריים והנפשיים הנצרכים לצורך התגוננות מפני תביעה שכזו,  ישכנעו רבים שלא ל'התעסק עם תובע חזק'.

במאמר נכתב מפורשות, כי רק במקרים נדירים ניתן יהיה להוכיח שכוונת התובע היא אכן להשתקה שכזו.

ב. פערי כוחות בין צדדים בעיקר כלכליים.

ג. תביעות בסכום תביעה מופרך שאין לו אחיזה בדין והוא חורג באופן משמעותי מהסכומים המקובלים בפסיקה.

ד. תביעות המאופיינות בטענות סרק עובדתיות ומשפטיות, כאשר סוד כוחן המשתיק הוא בעצם ההגשה אשר כופה על הנתבע להתגונן על כל הכרוך בכך.

אין מחלוקת על כך שהחוק הישראלי אינו מכיר במושג 'תביעת השתקה'".

במקרה דנן, נראה כי לא מתקיימים היסודות לתביעת השתקה כאמור.

לפסק הדין המלא: תאמ (חי') 13361-12-18‏ ‏ אביעד זגה נ' נופר רבוך.