תביעת דיבה ולשון הרע הן הכלים החוקיים המרכזיים שיש ברשותו של אדם להגן על שמו הטוב. כניסתו של האינטרנט לחיינו, ובפרט כניסתן של הרשתות החברתיות, פיתחה ושינתה את תחום תביעות הדיבה במובנים רבים. כיצד? מהו הייחוד של תביעות כאלו? על כזאת ועוד במאמר שלפניכם.
תביעת דיבה – כללי
המסגרת החוקית הכללית שעוסקת בתביעות דיבה היא חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע). כפי שניתן לראות, מדובר בחוק שנחקק עשרות שנים לפני שהאינטרנט הפך לנחלתו של כמעט כל בית בישראל.
חוק איסור לשון הרע קובע סנקציות משפטיות, הן אזרחיות והן פליליות, כנגד המפרסם דבר לשון הרע ברבים, בין שעשה זאת בכוונה לפגוע ובין שלא הייתה בכוונתו לפגוע.
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מפרט מה נחשב ללשון הרע בגדר החוק, וסעיפים 6 ו-7 לחוק מפרטים את הסנקציה הפלילית ואת הסנקציה האזרחית בהתאם. תביעת דיבה איננה מונח המוגדר בחוק באופן כלשהו, אך נהוג לראותה כתביעה בגין דברי לשון הרע שנוסף על כך הם גם אינם דברי אמת.
תביעת דיבה בעקבות שיימיניג ברשת
כפי שהוזכר לעיל, חוק איסור לשון הרע נחקק זמן רב לפני שמישהו העלה במוחו את הרעיון של רשתות חברתיות אינטרנטיות.
על אף האמור, על פי פסיקת בית המשפט העליון, המסגרת החוקית הקיימת להתמודד עם תופעות של הפצת לשון הרע ודיבה ברשת, כל עוד המחוקק לא תיקן זאת, היא חוק איסור לשון הרע, כמובן תוך ההתאמות הנדרשות לכך.
הרשת כולה, ובעיקר הרשתות החברתיות השונות, הביאו בשנים האחרונות לקדמת הבמה את תופעת השיימיניג, או כפי שהיא נקראת בעברית תקינה – ביוש. במסגרת תופעה זו מופצים על אדם דברי לשון הרע, בין שהם דברי אמת ובין שאינם כאלה, באופן מאסיבי ונרחב ברחבי הרשת.
הרשתות החברתיות הפכו את התופעה לנפוצה במיוחד ממספר סיבות, ובהן הקלות, הזמינות והמיידיות של הפרסום. כך הרשת הפכה יכולת שהייתה בעבר נחלתם של יחידים – היכולת לפרסם דברים בתפוצה רחבה, לכזאת שנמצאת במרחק הקלדה מכל אדם באשר הוא.
יש בכך ברכה רבה לחופש הביטוי, אך יחד עם הברכה מגיעה גם קללה, כזאת שעשויה לחרב את שמו הטוב של האדם, ולעיתים, כפי שראינו לא פעם לצערנו, עלולה אף לגרום לו לשלוח יד בנפשו.
הדרך החוקית הטובה ביותר להתמודד עם הקללה שמביאה איתה הרשת היא באמצעות הגשת תביעות דיבה.
פעולות ברשת העשויות להיחשב כדיבה
ראשית יש להקדים ולהסביר שלא כל פעולה שמבצע אדם ברשת יכולה לחשוף אותו לתביעת דיבה. בפסיקותיו בית המשפט מנסה לאזן בין הזכות לשם טוב של אלו שנגדם מפורסמים הדברים, אך תוך כדי לא ליצור אפקט מצנן למשב הרוח הרענן שמביאות איתן הרשתות החברתיות לחופש הביטוי.
פרסום סטטוס או פוסט
אין ספק שפרסום ישיר של דבר דיבה או לשון הרע באמצעות סטטוס או פוסט בכל רשת חברתית שהיא, ייחשב לפרסום העשוי להקים עילה לתביעת לשון הרע.
עם זאת, ייתכן שאופן פרסומו של הפוסט או הסטטוס, ובעקבות כך – מידת האנשים שנחשפו אליו, יהווה שיקול בפסיקת הפיצוי או הענישה. כך למשל אין דומה פרסום שרק חברי פייסבוק מעטים קיבלו גישה אליו, לפרסום שהופץ בקבוצה פתוחה המונה עשרות אלפי חברים.
שיתוף
בית המשפט העליון קבע שגם פעולת השיתוף תחשב לפרסום לעניין חוק איסור לשון הרע. הרציונל של החלטה כזאת הוא ששיתוף יוצר עותק של הדברים, מרחיב את תפוצתם ועשוי בסופו של דבר להפוך את הדברים ל"ויראליים".
"לייק"
לחיצה על כפתור ה"לייק", או כל כפתור שמביע תחושה מסוימת כלפי האמור בכל רשת חברתית, לא תחשב כפרסום לעניין חוק איסור לשון הרע. פסיקה זו של בית המשפט נועדה לאזן באופן מיטבי בין חופש הביטוי של המשתמשים ברשתות ובין הזכות לשם טוב של האדם שדיבתו פורסמה.
תביעה דיבה בעקבות שיימיניג – אופן הפעולה
כאמור לעיל, המסגרת החוקית העיקרית שמאפשרת התמודדות עם שיימיניג ברשת היא תביעת דיבה. כאשר אדם נופל קורבן לתופעה כזו עליו לפעול במהירות ובזהירות, על פי השלבים הבאים:
שלב ראשון: תיעוד הפגיעה
השלב הראשון שעל קורבן לשיימיניג המעוניין לתבוע בתביעת דיבה לבצע הוא תיעוד הפגיעה ברחבי הרשת. אופן הפרסום באינטרנט הוא כזה שעלול להיעלם ולהימחק מהר, ועל כן התיעוד הזריז הוא חשוב במיוחד.
יש לתעד כל פוסט בעניין, את כמות השיתופים שזכה לה הפוסט ואת התגובות השונות. את התיעוד ניתן לעשות באמצעות צילומי מסך.
תיעוד התגובות חשוב גם הוא מכיוון שיש משקל בתביעות שכאלה לאופן בו הציבור תפס את הפרסום, והתגובות יכולות לשמש אינדיקציה חזקה לעניין, זאת כפי שיפורט בסעיף "שיקולי הפסיקה בתביעות דיבה".
שלב שני: בקשת הסרה
בשלב השני על קורבן השיימיניג לפנות בהקדם למפרסם ולדרוש ממנו להסיר מרחבי הרשת את הפרסום הפוגע. לא כדאי לבצע את השלב הזה בכל מקרה, והדבר תלוי בנסיבות העניין. מומלץ להתייעץ על כך עם גורם מקצועי מוסמך.
לעיתים פנייה מיידית הדורשת הסרה עשויה להעיד על מצוקתו של הנפגע, ואף על התנגדותו לדברים שנאמרו. עדות כזו עשויה להיות חשובה במקרה של תביעת דיבה.
שלב שלישי: פנייה לעורך דין מומחה לתביעות דיבה
בכל מקרה של שיימיניג ברשת חשוב מאוד להיוועץ עם עורך דין מומחה בתביעות דיבה, ואף באופן ספציפי יותר – בתביעות דיבה על שיימיניג ברשת. ההתייעצות הנ"ל צריכה להתקיים בהקדם האפשרי, אך לעיתים לא תהיה ברירה אלא לקיימה רק בשלב השלישי, שכן את השלבים הראשונים יש לבצע ללא דיחוי כלל.
ייעוץ כזה עם עורך דין מומחה ייתן לקורבן השיימיניג מושג לגבי אפשרויות התביעה השונות: קובלנה פלילית, פיצוי כספי ללא הוכחת נזק, פיצוי כספי עם הוכחת נזק, צו פרסום הבהרה וצו הסרת הפרסום.
בנוסף לכך ידריך עורך הדין את הנפגע כיצד להתנהל מעתה והלאה, ואם עוד לא ביצע את השלבים הראשונים עליהם המלצנו לעיל, הוא יעזור לו בביצועם.
שיקולי הפסיקה בתביעות דיבה
בבוא בית המשפט לפסוק פיצויים, או כל סעד אחר, בתביעת דיבה הוא שוקל מספר שיקולים עיקריים. שיקולים אלו רלוונטיים כמובן גם לתביעות דיבה בעקבות שיימיניג ברשת:
שיקול ראשון: אופן הפרסום
כך למשל בתביעות דיבה על שיימיניג ברשת יעניק בית המשפט חשיבות לפלטפורמה בה פורסם דבר הדיבה, ובאופן ישיר לכך – במידת התפוצה וה"ויראליות" שזכו לה הדברים.
שיקול שני: בקשת הסרה והתגובה לה
בית המשפט יתייחס גם לשאלה האם הנפגע ביקש להסיר את הפרסומים הפוגעים, מה הייתה תגובתו של המפרסם, אם אכן הוריד את הפרסום – כמה זמן הפוסט היה באוויר וכו'.
שיקול שלישי: האופן בו נתפסו הדברים בציבור הרחב
ייחודיות נוספת שיש לפרסום ברשת היא היכולת לקבל אינדיקציות מסוימות על האופן בו נתפסו הדברים בציבור הרחב, ועד כמה הם קנו שביתה בליבם של אנשים. ניתן לראות זאת על פי כמות הלייקים, כמות השיתופים, כמות התגובות ואופיין ועוד. גם שיקול זה יהווה חלק משמעותי בפסיקת הסעד בבית המשפט.
לייעוץ נוסף בענייני תביעות דיבה בכלל, ובענייני תביעות דיבה ברשת בפרט, פנו לעו"ד יוני לוי, עו"ד מומחה לדיני לשון הרע.
