החובה לשלם ארנונה מוטלת על "המחזיק בנכס", וזאת לפי סעיף 8(א) לחוק ההסדרים.
כמו כן, נקבע בפסיקה, כי המחזיק בנכס הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס (ראו למשל:
בר"ם 7856/06 איגוד ערים אילון (ביוב, ביעור, יתושים וסילוק אשפה) נ' מועצה אזורית תבל, פס' 25-19 (לא פורסם, [פורסם בנבו], 16.3.2008);
סעיפים 326-325 לפקודת העיריות הם חריג לכך. סעיפים אלה קובעים כדלקמן:
- חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה.
- נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם – ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו – למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו. בהשכרהלתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה.
עיננו הרואות, שסעיפים 326-325 שלעיל, מטילים על בעל נכס או על מחזיק בנכס, את האחריות לדווח לעירייה על כל שינוי שחל במצב הבעלות או ההחזקה של הנכס, לפי העניין, כתנאי ל"שחרור" מן החובה לשלם ארנונה.
לפי הוראות הסעיפים הנ"ל, חבות הארנונה של המחזיק או הבעלים המקורי מסתיימת רק עם משלוח הודעה לעירייה, ולא עם חדלות הבעלות או ההחזקה בפועל.
הרציונל העומד מאחורי סעיפים 326-325, הוא להקל על עירייה בגביית ארנונה, באופן זה שאין היא צריכה לעמוד בעצמה על מצב הבעלות או ההחזקה בכל נכס בכל עת ועת.
מלשון הוראת סעיף 326 למדים אנו כי חבות הארנונה העיקרית בגין נכס כלשהו תחול, בהתאם לסעיף 8(א) לחוק ההסדרים, על בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס.
ואילו, המחזיק או הבעלים המקורי יהיה חייב, בנוסף לכך, מכוח הוראת סעיף 326, עד למועד שבו הוא שולח הודעה לעירייה.
יתרה מזאת, מלשון הסעיף אף עולה כי חבותו של המחזיק או הבעלים המקורי היא שיורית, כך שיש לחייבו בתשלום ארנונה רק כאשר לא ניתן לגבותה ממי שחב בה בפועל.
ללמדך – העירייה רשאית להשית את חוב הארנונה הן על המחזיק למעשה והן על המחזיק המקורי בשל התקופה שלפני מסירת ההודעה. יוצא אפוא, שהסיכון הסופי בגין אי משלוח הודעה במועד, מוטל על המחזיק המקורי, שכן, כל עוד לא נשלחה הודעה מטעמו רואים אותו כ"מחזיק קונסטרוקטיבי".
אולם, חבותו של המחזיק המקורי כ"מחזיק קונסטרוקטיבי" תחול רק במקרים בהם העירייה אינה יכולה לגבות את חוב הארנונה מהמחזיק למעשה, בגין התקופה לפני מסירת ההודעה, או שהגבייה ממנו כרוכה בקשיים.
לפסק הדין המלא: הפ (ת"א) 1359-10-17 דניאל לומברוזו נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ
