האם רשאי בנק שלא לקבל אדם בן 67 שנים כערב רק מחמת גילו? האם יש בכך הפלייה אסורה על פי הדין?

תוכן עניינים

סעיף 3(א) לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס”א-2000 (להלן – החוק) הוא הסעיף המרכזי לקביעת תחולת החוק, והוא קובע כך:

מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי, הורות או לבישת מדי כוחות הביטחון וההצלה או ענידת סמליהם.

בסעיף 2 לחוק, סעיף ההגדרות, מוגדר “שירות ציבורי” כך:

“שירות ציבורי” – שירותי תחבורה, תקשורת, אנרגיה, חינוך, תרבות, בידור, תיירות ושירותים פיננסיים, המיועדים לשימוש הציבור.

עוד באותו סעיף מוגדרים “שירותים פיננסיים” כך:

“שירותים פיננסים” – שירותי בנקאות, מתן אשראי וביטוח.

לאור הגדרה זו נראה כי הפעולה של קבלת ערבים והטיפול בהם ובכל הכרוך בכך על ידי הבנק נכנסת לגדר שירותי בנקאות, שהינם שירותים פיננסיים שהם, בסופו של דבר שירות ציבורי.

שכן, מקום שבו הערבות היא חלק בלתי נפרד מהלוואה או מאשראי הניתן על ידי הבנק, הרי שהיא נכנסת תחת כנפי ההגדרה כאמור.

החוק מבקש להחיל, במידה מסוימת ובאופן מוגבל, בתחומי המשפט הפרטי את עקרון השוויון. תכליתו של עקרון זה – מעבר לכך שהוא מבקש להביא לחלוקה שוויונית של משאבים והזדמנויות – היא גם למנוע את תחושת ההדרה ואת הפגיעה בכבודו של מי שסובל מיחס מפלה.

האם אין מדובר בתנאי לגיטימי של הבנק המבקש לשמור על יציבותו?

ההבדל בין הפליה אסורה לבין הבחנה מותרת נבחן לפי “רלוונטיות השוני” – אם השונות בין אנשים שונים היא רלוונטית בנסיבות העניין, אז הדבר עשוי להצדיק הבחנה ביניהם.

באופן קונקרטי, בהקשר של חוק איסור הפליה, ניתן למצוא בסעיף 3(ד) לחוק החרגות לסעיף 3(א) לחוק המאפשרות מתן יחס שונה בין אנשים וזאת בהתקיים התנאים המנויים שם.

לענייננו, רלוונטי סעיף 3(ד)(1) לחוק הקובע כי:

 “(ד)  אין רואים הפליה לפי סעיף זה –

 (1)   כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי.”

דהיינו, אם קיים שוני רלוונטי המתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר או השירות הציבורי, הרי שלא יראו בכך כהפליה אסורה.

חריג זה מתפרש על מקרים בהם מה שנראה במבט ראשון כהפליה, משקף למעשה הבחנה עניינית. אין מדובר במשהו ייחודי לחוק איסור הפליה, אלא ביישום של הכלל המוכר היטב במשפט המנהלי והחוקתי, לפיו הבחנה על יסוד שוני רלוונטי אינה נחשבת לפגיעה בשוויון.

הפליה היא “מנהג שרירותי של איפה ואיפה, שאין לו הצדקה בשל העדר שוני הגיוני משמעותי בנסיבות בין האחד למשנהו” (בג”ץ 678/88 כפר ורדים נ’ שר האוצר, פ”ד מג(2) 501, 508 (1989)).

למותר לומר, כי השאלה מתי מדובר בשוני רלוונטי לא תמיד פשוטה. ישנם גם מקרים בהם השוני הרלוונטי אינו מנטרל לחלוטין את הפגיעה בשוויון, וכאשר הוא ניתן לתיקון במשאבים סבירים יש לעשות זאת.

עוד יש לציין, כי תמיד יש לבחון האם השוני הרלוונטי הנטען משקף את אותם סטריאוטיפים פסולים אשר החוק נועד להילחם בהם.

לגישתו של בית המשפט, אין כל קשר הכרחי בין גילו של מי שמבקש להיות ערב לבין ההחלטה לקבל את ערבותו. אין קשר הכרחי בין הגיל לבין סיכוייו של הבנק להיפרע אם החייב העיקרי לא יעמוד בהתחייבותו.

הדבר אף אינו מתחייב ממהותו של השירות הבנקאי. אין במהותו או באופיו של השירות הבנקאי, ככלל, ובענייני ערבות בפרט דבר המחייב לערוך לגביהם הבחנה בין גילאים שונים.

סעיף 3(ד)(1) לחוק עוסק במקרים בהם ההבחנה מתחייבת מאופיו או ממהותו של השירות. הסעיף יחול מקום בו טיבו של השירות הוא כזה שלאורו אין לראות בהבחנה משום הפליה.

דהיינו, הסעיף אינו רלוונטי כאשר הטענה היא כי אכן קיימת הפליה, אלא שהיא מוצדקת נוכח התועלות הצומחות ממנה או בשל כך שהיא מידתית ולתכלית ראויה.

אמנם, כל מקרה ייבחן באופן פרטני, אולם לא ניתן לקבל את עמדתו הקטגורית של הבנק כי הגיל לבדו טומן בחובו סכנות, בזיקה לשירות הנדון כאן.

אכן, הבנק מבקש לסמוך על ניסיון החיים אולם, אף אם ישנו גרעין כלשהו בטענה זו, לא ניתן  לומר כי  מייצג את הכלל, ומשכך גם אינו יכול להצדיק הדבקת סטיגמה לכלל המבקשים להיות ערבים בגילאים הרלבנטיים והפלייתם לרעה.

לפיכך, טענת הבנק שאנשים מעל גיל מסוים משתייכים לקבוצה שסיכויי הפירעון ממנה נמוכים או בעייתיים יותר מאשר אנשים צעירים יותר אינה יכולה להעיד על הכלל. בטח ובטח בלי לבדוק את מצבם הכלכלי והבריאותי של המבקשים.

טענה ברוח זו אינה יכולה לשמש כבסיס להבחנה בין ערבים בגילאים שונים. אדרבא, ניתן להעלות טיעון נגדי כי דווקא עם הגיעו של אדם לגיל מבוגר הסיכוי שהוא צבר נכסים וכספים גבוה יותר משל אדם צעיר ולכן כושר הפרעון שלו איתן יותר.

במילים אחרות, הבחנה בין גילאים שונים כפי שעושה הבנק אינה מתחייבת מאופיו של השירות, כפי שקובע החוק.

עצם קביעת הגיל כקריטריון שדי בו כדי לדחות מועמד לערבות, ללא שנערכת בדיקה עניינית הינה הפלייה בלתי עניינית אינה עומדת בדרישות החוק.

יציבות הבנק חשובה אך היא אינה חזות הכל

אינטרס ראשון במעלה של הבנק – ובאופן ישיר של הציבור כולו – הנו בשמירת יציבותו הכלכלית, תוך הקפדה על גביית חובות הלקוחות והימנעות מהיחשפות למשברי נזילות (ראו: ע”א 1304/91 טפחות – בנק משכנתאות לישראל בע”מ נ’ ליפרט, פ”ד מז(3) 309, 328 (1993);

מטרה זו של שמירה על יציבות הבנקים היא אכן חשובה מאד ועל הבנק לבחון את בקשת האשראי בהתאם לנתוני הלקוח ומצבת הביטחונות שמציע הלקוח להעמיד לטובת הבנק להבטחת האשראי.

באופן דומה, ההחלטה אם לקבל ערב אם לאו צריכה להתבסס על שיקולים ענייניים. גיל לבדו אינו יכול להיות, קריטריון המתחייב מאופיו של השירות הבנקאי, כפי שקובע לשון החוק. ייתכן והוא קריטריון נוסף אפשרי אולם זאת, בהצטרף לשיקולים ענייניים אחרים.

מעוניינים להתייעץ עם עו"ד יוני לוי? מלאו טופס עכשיו!
דילוג לתוכן