עיקרו של המאמר הנוכחי הוא לבחון את השאלה האם ייחוס של אדם, בפרט עיתונאי, כאדם מכפיש וכאדם אשר שותף להכפשות של אחרים מהווה לשון הרע? כמו כן, מה דין ההכפשות שמיוחסות לעיתונאי שנטען כי נאמרו במסגרת עבודה עיתונאית?
השלבים להוכחת תביעת לשון הרע
כאמור לא אחת, השאלה האם אמירה מסוימת מהווה פרסום לשון בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") המזכה בין היתר בפיצוי ללא הוכחת נזק נבחנת ב-4 שלבים מצטברים:
בשלב הראשון, האמירה שמונחת לפנינו נדרשת לבחינה ולפירוש אובייקטיבי מתוך מטרה להבין את המשמעות האובייקטיבית מאחורי המילים וזאת בהתאם לאמות מידה מקובלות על האדם הסביר בנסיבות העניין.
בשלב השני, ולאחר שהבנו את המשמעות האמיתית והאובייקטיבית של האמירה, יש לבחון האם האמירה עולה לכדי פרסום לשון הרע כמפורט בהוראות סעיפים 1 ו-2 לחוק.
בשלב השלישי, באם יימצא כי האמירה עולה לכדי פרסום לשון הרע, יש לבחון האם אחת מההגנות (או יותר) עומדות לצד המפרסם ובכך להביא לשלילת האחריות על פי החוק של המפרסם לפרסום לשון הרע, חרף הפרסום בפועל.
בשלב הרביעי, עד עתה הוכח כי אמירתו של המפרסם עולה לכדי 'פרסום לשון הרע' וכי ההגנות המצויות בחוק אינן עומדות לצדו של המפרסם ולכן בשלב הרביעי אנו נדרש לבחון את הסעד, ובפרט שאלת הפיצוי, הראוי לו זכאי הנפגע בשל פרסום האמירה. במסגרת שלב זה יש להביא בחשבון מספר שיקולים שעל בסיסם יקבע מהו הסעד הראוי לנפגע בנסיבות העניין. כמובן שכל מקרה נקבע לגופו.
בחינת מידת הנזק בתביעת לשון הרע
ואלו הן מקצת השיקולים לבחינת 'מידת הנזק':
- אופי הפגיעה והנסיבות שבגינה היא נעשתה.
- מהו מעמד הפוגע והנפגע, ובפרט כאשר עסקינן באדם שמשלח ידו הוא עיתונאי, על כל המשתמע.
- חומרת הפגיעה.
- תפוצת הפרסום.
- ההשפלה והסבל שסבל התובע.
- התנהגות הצדדים.
הכפשה עם עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע
למעשה, הכפשה היא אמירת דברים בוטים כנגד אדם, הפוגעים בשמו הטוב; כלומר, כאשר אדם מכפיש אדם אחר, או שותף להכפשות, הוא למעשה שותף להשמצה, רמיסה, בּיזוּי של שמו הטוב של אדם אחר תוך הצגת חצאי אמיתות לגביו ולגבי פעילותיו.
כאשר הכפשה הופכת לשון הרע
בעת הגשת תביעת לשון הרע, יש לבחון באמצעות מבחן אובייקטיבי כיצד אדם סביר בנסיבות העניין היה מבין ומפרש את הביטוי שפורסם. עניין חשוב שיש להדגיש הוא כי בעת בחינת תביעת לשון הרע, אין נדרשים לכוונת המפרסם בפרסום האמירה אלא מה הפירוש והמסר שאליו נחשפו הנמענים של הפרסום.
המשמעות אותה נדרש להוכיח התובע בתביעתו אינה המשמעות המשפטית של האמירה אלא מהי המשמעות שהאדם הרגיל מסיק בהתאם למובן הטבעי והרגיל של המילים ובהתאם לנסיבות החיצוניות לאמירה.
יוער, לעתים משמעות המילים יובנו על ידי ניתוח המובן הטבעי והרגיל של המילים כפשוטם ולעתים משמעות המילים תובן באמצעות הסקת מסקנות מבין השורות תוך הבנת הרקע הכללי בו נאמרו וכן בהקשר הדברים בו פורסמו.
חשוב לשוב ולהדגיש כי אין חובה להוכיח כי פרסום האמירה עולה לכדי פגיעה או גרימת נזק בפועל ודי להוכיח כי הפרסום "עלול" היה לפגוע.
אי לכך ובהתאם לזאת, הבחינה האם אמירה עולה לכדי הכפשה שיש בה משום לשון הרע המזכה בפיצוי תקבע בהתאם למבחנים שהוצגו כאמור לעיל.
עיתונאי "כשותף להכפשות" האם זה לשון הרע?
לניתוח שלעיל ולצורך הגעה למסקנה המתבקשת יש להוסיף את העבודה כי עסקינן באדם שמשלח ידו הוא עיתונאי ולכן ייחוסו של העיתונאי להכפשות יש בו בכדי להטיל דופי על אישיותו, הן כאדם פרטי והן ביחס ליושרו המקצועי של האדם כעיתונאי.
ראוי להדגיש – אין תשובה אחת נכונה ואין המאמר הנוכחי מתיימר לספקה אלא מטרתו של המאמר הוא לספק בקווים כללים את אמות המידה שעל בסיסן בוחן בית המשפט האם האמירה שלפניו הוא לכדי פרסום לשון הרע המזכה בפיצוי.
הגנה למפרסם על פי חוק איסור לשון הרע
במצב דברים בו אמירתו של אדם כלפי עיתונאי עולה לכדי 'הכפשה', עשויות לעמוד לצדו של המפרסם מספר הגנות. הנפוצות שבהן: הגנת "תום הלב" המפורטת בסעיף 15 לחוק, על חלופותיו. ובפרט, הגנת "הבעת דעה" כמפורט בסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע והגנת "אמת בפרסום" המעוגנת בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.
תמצית ההגנות הנפוצות כנגד תביעות לשון הרע בגין 'הכפשות וגידופים'
להלן יוצגו בתמצית ההגנות הנפוצות כנגד תביעות לשון הרע בגין 'הכפשות וגידופים' למיניהם.
הגנת "תום הלב"
הגנת "תום הלב" מבקשת לשמר ולחזק את האינטרס הציבורי שבהתבטאות חופשית ובלבד כי התקיימו שני תנאים מצטברים: 1) יש להוכיח כי הפרסום נעשה בהתאם לאחת מהחלופות שבסעיף 15 לחוק. 2) יש להוכיח כי הפרסום נעשה בתום לב.
חובת ההוכחה של הגנת 'תום הלב' אינה אחידה ונקבעת בהתאם לאינטרס הנשמר בכל אחת מהחלופות כאמור.
במסגרת בחינה זו, יש לבחון בין היתר:
- מידת הסבירות שבפרסום.
- מידת אמונה של המפרסם באמיתות הפרסום.
- מידת הזהירות של המפרסם בעת בדיקת אמיתות הפרסום.
הגנת "הבעת דעה"
על המבקש להישען על הגנת "הבעת דעה" חלה חובה להציג את דבריו כדעתו שלו תוך הצגת העובדות האמתיות עליהן נסמכת דעתו. בהתאם לפסיקה, הכלל החשוב ביותר הוא לבצע הפרדה ברורה ומוגדרת בין דעתו של המפרסם ולבין העובדות. כמו כן, חשוב להוכיח את הקשר בין העובדות לבין הדעה שגובשה על בסיסן.
הגנת "אמת בפרסום" (אמת דיברתי)
הוכחת הגנת "אמת בפרסום" מבוססת על התקיימותם של שני תנאים מצטברים:
מדובר בפרסום אמת
יש להוכיח כי תוכן הפרסום זהה למציאות וזאת בהתאם למובן הטבעי והרגיל של הפרסום או בהתאם למסקנה הנגזרת ממנו. בהקשר הזה ראוי להדגיש כי יש לוודא כי האמת המוצגת בפרסום אינה נעדרת פרטים מהותיים אשר עשויים לשנות את הרושם המתקבל אצל הנמען בעקבות הפרסום. יחד עם זאת, היעדרו של פרט לוואי לאמת המוצגת אשר אינו משפיע על ההקשר הכללי לא יביא בהכרח לשלילת הגנת 'אמת בפרסום'.
לפרסום כאמור עניין ציבורי
תנאי נוסף הנדרש להוכחה הוא כי קיים עניין ציבורי, מעבר לעניין הפרטי שבין הצדדים, אשר מצדיק את פרסום האמירה המהווה לשון הרע. קיומו של תנאי זה מבקש לשמר את היכולת של הפרט להביא תועלת לציבור או לשם הגשמה של מטרה ציבורית בעניין מסוים.
חשוב להדגיש כי נטל ההוכחה של הגנת 'אמת בפרסום', כמו יתר ההגנות, מוטלת על המפרסם (הנתבע). בנוסף על כך, רף ההוכחה הנדרש להוכחת התקיימותה של הגנת 'אמת בפרסום' במקרה הנדון נקבע בהתאם לתוכן הפרסום ומידת פגיעתו באחר.
לפסק הדין המלא המהווה רקע למאמר זה: תא (פ"ת) 5265-03-17 יואב יצחק נ' עו"ד שחר שוורץ
